הוא שותק. היא כועסת. הם מתרחקים.
ולפעמים – הם פשוט לא שם.
אבל גם אז – הם מדברים. רק בשפה אחרת.
במפת"ח אנחנו מזכירים לעצמנו שוב ושוב:
דיבור הוא רק ערוץ אחד של תקשורת – לא תמיד העיקרי, ובטח לא תמיד המדויק.
יש ילדים שמדברים רק כשבטוחים שלא יצחקו. יש כאלה ששותקים כדי לא להכאיב.
ויש ילדים, שדווקא ברגעים שבהם הם מתפרצים, בורחים או שותקים – בעצם צועקים "רק תראו אותי".
👁🗨 איך מפענחים את המסר שמאחורי ההתנהגות?
- התוקפנות היא לפעמים בקשה להסדרה
- השתיקה היא לעיתים פחד מטעויות
- ההימנעות היא סימן לחוסר ביטחון – לא לחוסר עניין
- ולפעמים, שקט מדבר בשפה של לב
💬 תקשורת היא לא רק השאלה: "מה אמרת?"
אלא גם – "מה הרגשת?"
וכשאנחנו מפענחים את השפה הלא מדוברת – אנחנו באמת שומעים את הילד. גם כשהוא לא אומר מילה.