שבוע ממש מוזר, קיבלתי שיחת טלפון מאחת המתאמנות הוותיקות וותיקות שלי שהייתה באחת הקבוצות החברתיות שהפעלתי בעבר. היא שאלה האם אפשר לשחזר את קבוצת 'עגורים'. מאחורי השם היפיפה הזה של הקבוצה מסתתר המון כאב. אחד מהחניכים שלי באותה קבוצה, היה מתקשר דרך מילים של שירים. דרכו למדתי שתקשורת לאוי דווקא בנויה ממילים ישירות. אם מישהו הזכיר את חוסר היכולת שלנו להבין את הרובד הסמוי של השיח, אז אותו 'עגור' שלי לקח את המושג 'רובד סמוי' לרמה חדשה לגמרי. הוא אהב כל כך את השיר 'העגורים' , זה בביצוע של הגבתרון. לצערי הבחור בנסיבות טרגיות קפקאיות כבר לא איתנו. אלה המילים שהוא הכי אהב:
העגורים חולפים מעל הכפר
העגורים עפים אל הנהר
העגורים עוזבים, יוצאים אל הדרום החם
מתי, מתי נוכל לעוף כמותם.
אני נושא עיני לעננים
העגורים שטים בהמונים
העגורים עוזבים, עפים אל הדרום החם
מתי נצא בהמונים כמותם.
אל השדה אצא עם בוא הסתיו
ובידי טבעת ומכתב
אתפוס עגור ולרגלו אצמיד מכתב דומם
פרישת שלום לכל אחי אי שם.
עם בוא הקור העגורים עוזבים
עם בוא אביב אלינו הם שבים.
העגורים שבים, חוזרים הם עם חלוף הקור
אנחנו, אם נצא – כבר לא נחזור. .
הייתי בלוויה שלו ושרתי לו את זה בלב כשהוא נטמן בעפר. אז אותה מתאמנת לשבר ביקשה שאני אחיה מחדש את הפרוייקט הזה.
אבל לצד האבל הכאב שהשיח איתה פתח מחדש אצלי, שמעתי גם על עוד חניכה שלי בקבוצה , שהתחתנה עם חניך אחר שלי שהיה בקבוצה אחרת שהפעלתי בזמנו במבשרת , הם התחתנו . והיום יש להם 3 שנות מתוקות מתוקות. הייתה לי את הזכות להיות בחתונה שלהם. אחת השמחות והטובות שהייתי.
אני מת על העבודה עם בוגרים כי איתם יש הצלחות ופסגות אבל יכלות להתלוות גם טרגיות נוראיות ואתה צריך לראות את אתה מנווט וחי ביניהם כבנוסף להכול גם חיים משלך לנהל אבל זה לפעם אחרת.
