יש ימים שאני שונא את העבודה שלי. שלא תבינו לא נכון, העבודה שלי היא סוג של מאניה דיפרסיה- יש ימים שאתה בהיי מטורף בהצלחה של איזה שהוא מתאמן ויש ימים שאתה מקבל הודעה שאחד ממתאמני העבר שלך החליט לסיים את הסבל שלו ולעבור לעולם אחר. תמיד היה לו טיימינג מ*****. ולא אין בי שום חרטה- הזמנתי אותו לברית של הילדים שלי, הזמנתי אותו אליי למימונות. ניסיתי באמת להקשיב ולשמוע גם כשלא היה מתאמן פעיל שלי. א' היה חבר מכוכב אחר. שלט באנגלית וכתב אפילו ספר, על גיבור שחי בעולם שבו כולם מקבלים ואוהבים אותו. עולם שבו הכל מנוהל לפי החוקים שלו, וזה עולם יפה ועולם פנטסטי ויש בו הרבה קסם. אבל זה רק מדגיש את הזרות שלו. השליטה המלאה שלו באנגלית ברמה שייקספירית תמיד הרשימה אותי. אבל הוא לא התאים לעולם שבו יש עיגול פינות, עולם שבו לא תמיד יש כנות, עולם שלפעמים יש מוסר כפול. עם זה היה לו הכי קשה. בגלל זה הוא הרגיש כאן זר ומנותק, בודד ומבודד ושהגיע לכוכב הלא נכון.
המקרה שלו גרם לי להבין שני דברים חשובים- קודם כל, מאוד מאוד שמחתי לדעת שיש לי את ההדרכה שלי. יש לי את אותה מדריכה שכבר מלווה אותי 15 שנה, ושהכירה אותו לאור כל הניסיונות האובדניים הקודמים שלו. היא יודעת בדיוק על מה אני מדבר ומה עובר עליי ומה אני מאבד ומה אני צריך לעבד. זה היה לי סופר משמעותי. זה גרם לי לחזק את האמונה שזו האחריות שלנו, כאנשי מקצוע שעובדים עם אנשים ונוגעים להם בחיים, לקבל הדרכה מקצועית קבועה מאיש.ת מקצוע. זה חשוב אפילו רק בשביל לקבל עוד נקודת מבט, רק בשביל עוד כתף שאפשר לבוא ולפרוק עליה את התסכול. ואת הכעס ואת העצב ואת הצחוק וגם את הבכי. ידעתי שיש לי מקום שאני יכול לבוא ולדבר ולהיחשף ולהיות מוגן ולא להיות במקום שיפוטי. שמחתי על ההדרכה הזאתי כמו שלא שמחתי על הדרכה הרבה מאוד זמן.
הדבר השני שהבנתי זה מידת הענווה שאנחנו צריכים להגיע אל המתאמנים/ מטופלים/ נועצים שלנו כי אנחנו באמת נוגעים בחיים אמיתיים של אנשים. אני לא טוען שבגללי חלילה א' החליט לסיים את חייו, אבל כן בהחלט לא הצלחתי לעזור לו לגלות את היופי בעולם הזה. אנחנו נכנסים לתוך נבחי נשמות ולתוך תוכחי משפחות ורואים אותם באמת כמו שהם בחיים האמיתיים שלהם. במהלך הנאומים בהלוויה ידעתי בדיוק על מה כל אחד ואחד מבני המשפחה מדבר. הרגשתי חלק בלתי רשמי מכל מה שידוע מאחורי הקלעים. וזה גרם לי להרגיש מאוד מאוד צנוע, להבין אומנם אני נוגע בחיים אמיתיים, אבל חיים אמיתיים של אנשים אחרים. הייתי שבור כשליוויתי אותו בפעם האחרונה. חזרתי הביתה, חיבקתי את שלושת הילדים שלי, אמרתי תודה לאלוהים וביקשתי ממנו בכל לשון בקשה שלא יעמיד אותי בניסיון לעולם
