שַׁוָּה, בְּנִי, הֲוָה יְקִירִי,
זֶה אֶרֶץ אֲרוֹנוֹת;
הגרמני זורע אותם בכל מקום
ויזרע אותם שוב;
כל הדרכים מובילות לבאבי יאר,
ואין חזרה;
אבינו הלך לאורך הגיא –
עמו כבה אורנו;
שקט, בני, שקט, יקירי,
שקט בכי שלך –
בכל זאת –
דמעות יתום – התליין לא יבין;
לים יש חופים;
רק הצער שלנו הוא חסר גבולות
וחסר גבול –
אין לו חופים.
זהו השיר הראשון שמיכאל אשכנזי כתב בארץ, אחרי שעלה מברית המועצות בשנת 1987. שיר שמספר את הכאב שאין לו גבולות, את ההיסטוריה שהוטבעה בגורלנו, ואת הצער שאי אפשר לכלוא בחופים של זמן ומקום.
מיכאל הוא לא רק מחבר השיר הזה – הוא גם האדם הראשון שאימנתי מאז שהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, כחונך בעמותת אנוש. מאז, עברו שנים רבות, אך הדרך שלנו הצטלבו שוב. היום, מיכאל מקדיש את חייו להנצחה, עובד בהיכל השמות ביד ושם, ורואה בכך שליחות: לכל איש יש שם, לזכור ולא לשכוח אף אחד.
ביום השואה, אנחנו לא רק מתאבלים – אנחנו זוכרים.
זוכרים את הקולות שאינם, את השמות שנלקחו, את הסיפורים שלא סופרו.
ואנחנו מבטיחים – לא לשכוח, לא לתת לשתיקה להשתלט, להמשיך לזכור ולספר.
יהי זכרם ברוך.
