יש קשרים שבהם כבר לא נאמר שום דבר רע – אבל גם שום דבר טוב.
הכול מתקיים “על מי מנוחות”, השיחות זורמות, המפגשים תקינים.
אבל התחושה? תקועה. דחוסה. מרוחקת.
וזה קורה לא פעם כי הייתה שם ביקורת שלא נאמרה, רגש שלא עלה, צורך שלא קיבל מענה.
אנחנו נוטים לחשוב שאם לא נריב – נשמור על הקשר.
אבל לפעמים, אם לא נריב – איך נדע שאנחנו באמת אוהבים?
כי ברגע שאחד הצדדים רק מרצה, מוותר, שותק כדי לא “להעכיר את האווירה” –
הוא מתחיל לאבד קשר עם הרצון שלו.
וברגע שאין רצון – זו כבר לא מערכת יחסים. זו מערכת תפקוד.
במפת"ח אנחנו מלמדים:
אין צורך לחשוש מקונפליקט – אלא לדעת איך יוצאים ממנו יחד.
לדעת לזהות את הסדק הקטן – עוד לפני שהזכוכית תתנפץ.
💬 כי קשר שלא יכול לשאת שיחה כנה –
לא יוכל לשאת גם את הקרבה האמיתית.
