המונח 'גיוון עצבי' צבר תאוצה במגוון קהילות מאז שהתפרסם לראשונה במאמר של הרווי בלום בשנת 1998. בלום, שכתב על הנושא קודם לכן גם בניו יורק טיימס ב-1997, הדגיש את הפוטנציאל החיובי של הנוירודייברסיטי למין האנושי, במיוחד בעולם שבו הטכנולוגיה והאינטרנט ממלאים תפקיד מרכזי. בלום טען כי האינטרנט מספק לאנשים על הספקטרום האוטיסטי אפשרות לתקשר ולהתחבר באופן שהם לא הצליחו בעולם הפיזי, ובכך יצרה מרחב של קבלה והבנה.
הגישה של בלום הובילה להבנה רחבה יותר של הקשר בין אוטיזם לבין העולם המקוון, והציבה אתגר לחברה לראות את הנושא מזווית אחרת, לקבל את השונות הנוירולוגית כחלק מהמגוון האנושי ולא כבעיה רפואית שיש לתקן.
בשנת 1999, ג'ודי סינגר בעבודת הדוקטורט שלה חיזקה את הרעיון הזה והוסיפה את הממד הפוליטי של הגיוון הנוירולוגי, ורואה בו חלק בלתי נפרד מהמאבק החברתי הכולל למען שוויון והכרה.
המונח התרחב מאז לכלול מגוון רחב של מצבים נוירולוגיים כגון ADHD, דיסלקציה, טורדנות כפייתית, ועוד. הגישה המקדמת גיוון עצבי דוחה את הרעיון שהמצבים הללו הם פגמים שיש לתקנם, אלא מדגישה את החשיבות של קבלת השונות הנוירולוגית.
במהלך השנים, המונח גיוון עצבי זכה להכרה רחבה יותר, והפך לחלק מהשיח הציבורי, במיוחד בקרב קהילות מקוונות. האינטרנט ממשיך לשמש ככלי מרכזי לחיבור בין אנשים שונים נוירולוגית, ומספק להם פלטפורמה לביטוי עצמי ולבניית קהילות תומכות.
במפת"ח למעורבות בקהילה, אנו רואים בגיוון הנוירולוגי חלק בלתי נפרד מהחזון שלנו. אנו מציעים תוכניות אימון לפיתוח תקשורת חברתית שמותאמות לאנשים עם שונות נוירולוגית, מתוך ההבנה שכל אדם, באשר הוא, יכול לתרום ולהשתלב בקהילה בצורה ייחודית ומבורכת. השאיפה שלנו היא לעודד קבלה ושילוב של כל אדם בקהילה, ללא קשר לשוני הנוירולוגי שלו, מתוך אמונה כי כל אדם הוא יקר ערך וראוי לתמיכה ולהזדמנות שווה.
באמצעות תוכניות האימון שאנו מציעים ברמת הפרט, הקבוצה והארגון, אנו שואפים ליצור חברה מקבלת ושוויונית יותר, שבה כל אדם יכול למצוא את מקומו ולתרום בדרכו הייחודית.
