ייקח לנו שנים לתקן את העוול הזה! ממצאי מחקרים שונים הראו שוב ושוב כמה חשובה האינטראקציה החברתית הבלתי אמצעית להתפתחות החברתית שלנו. אלו השנים של בני הנוער והן לא יחזרו. אפשר ללמוד למבחני הבגרויות כמה וכמה פעמים, אבל מתבגרים רק פעם אחת. יותר מדי זמן שהם מחמיצים את חלון הזמן בהתפתחות האישית לבלות ולהיפגש עם חברים בעולם "האמיתי". הילדות והנעורים שלנו הם יסודות חשובים שמגדירים את מי ומה שאנחנו. תחשבו על הילדות ועל ההתבגרות שלכם ותבינו שמסגרת של שנה זה המון זמן.
אחד מנזקי הקורונה יהיה הקושי לשנות את מערכת האמונות השגויות שיבנו בעקבות הריחוק החברתי שנכפה עליהם. בני נוער שיגדלו בתנאים כאלה, עלולים להפוך לאנשים שבקלות ימצאו את עצמם יותר לבד והרבה יותר בודדים. אנשים שכמהים לקרבה אבל אין להם עם מי. אני פוגש מתאמנים בזום, בזה אחר זה, ללא תנועה, מבודדים, לעיתים בודדים ללא קבוצת שווים, שקריטית לבניית האינדיבידואליות שלהם, ללא מוטיבציה לכלום. עצוב לי לראות את זה כי הקורונה תישאר פה. כמו שפעת. זה ייקח הרבה זמן. אולי יותר מדי. צריך לראות איך מונעים מהנזק להיות בלתי הפיך. אפילו ברמת ההבנה שהבריאות הפיזית של הילדים שלנו מתקיימת בתנאים של בריאות נפשית. ידוע שאורח חיים רווי בסטרס וחרדה מדרדר את המערכת החיסונית. גם בדידות לא כל כך טובה לנשמה. לא צריך מחקרים בשביל זה.
כמומחה העוסק בחברתיות במסגרת "המפת"ח למעורבות בקהילה", אני חושש שהמחיר גדול מדי ביחס למחיר מקורונה. חייבים לשים לזה סוף! צריך לחשוב כיצד מעודדים אינטראקציות חברתיות, אפילו באמצעות חדרי למידה בזום. רק שידברו ביניהם אפילו. בלי להיפגש. זה המינימום. אם רוצים גם 'להעיז' יותר, ניתן להתארגן על קבוצת למידה קבועה של עד חמישה תלמידים, שיקפידו על כללי הריחוק החברתי אפילו לרמת האיך מביאים ואוכלים מזון יחד, כדי שיוכלו להיפגש וגם לראות אחד את השני. עקרונות "המפת"ח למעורבות בקהילה" מדגישים את החשיבות של יצירת מרחבים חברתיים בטוחים ומעוררי אמון, גם אם הם וירטואליים. התמיכה המנטלית חשובה לא פחות מהתמיכה הלימודית, והיא תורמת לשיפור המצב הכללי של בני הנוער.
באמצעות פתרונות יצירתיים ושיתוף פעולה, נוכל למנוע את הנזק הבלתי הפיך וליצור מציאות טובה יותר עבור ילדינו, תוך שימוש בעקרונות המפתח שלנו למעורבות בקהילה. זה בידיים שלנו!
