בלוג מפת"ח

יש אנשים שלא מדברים מהר, לא מתחברים מיד, לא נכנסים בקלות לקצב. לפעמים הם נראים מרוחקים, איטיים, “לא שם”. ולוקח זמן להבין – שהאדם הזה

יש קשרים שבהם כבר לא נאמר שום דבר רע – אבל גם שום דבר טוב. הכול מתקיים “על מי מנוחות”, השיחות זורמות, המפגשים תקינים. אבל

מי שולח את ההודעה הראשונה? מי פותח את הבוקר עם “מה שלומכם”? מי מציע “רוצה לשבת איתי?” מי שם לב שמישהו יושב לבד – וניגש

מה נחשבת הצלחה אצלנו לא חיוך מנומס. לא משפט כמו “הוא מרגיש יותר בטוח”. אלא משהו אחר לגמרי: שינוי. שנראה לעין. שנשמע באוזן. שמורגשת לו

יש קשרים שבהם הכול נראה תקין – אבל הלב לא בפנים. אנחנו קוראים לזה: הקיר החברתי השקוף. אתה נמצא – אבל לא שייך. מדבר –

כולנו מכירים את הרגע הזה שבו משהו מציף – הלב דופק, המחשבות מתערבלות, המילים נעלמות. וברגע הזה… כל תגובה עלולה לשפוך עוד שמן למדורה. אז

הוא שותק. היא כועסת. הם מתרחקים. ולפעמים – הם פשוט לא שם. אבל גם אז – הם מדברים. רק בשפה אחרת. במפת"ח אנחנו מזכירים לעצמנו

כולנו נולדים לתוך סיפור – אבל לא כולנו יודעים איך להמשיך אותו. בין שתיקות וסיפורים, בין ערכים שעוברים בשולחן שבת לבין זיכרונות שחרוטים בתמונות –

למה כל כך קשה לנו להגיד "לא"? כי גדלנו להאמין שוויתור = נחמדות. שזרימה = הכלה. אבל לפעמים, דווקא הרצון לא לאכזב – גורם לנו