יש קשרים שבהם הכול נראה תקין – אבל הלב לא בפנים.
אנחנו קוראים לזה: הקיר החברתי השקוף.
אתה נמצא – אבל לא שייך. מדבר – אבל לא באמת נשמע.
שקט שאין בו שלווה, אלא ניתוק.

במפת"ח אנחנו לומדים לזהות את הסימנים הדקים של שייכות מזויפת:
אנשים שנמצאים בשוליים הרגשיים של כיתה.
שמתפקדים – אבל לא באמת משתתפים.
שמרגישים – אבל לא מרגישים שמרגישים אותם.

לפעמים הדרך לשבור קיר – היא רק להביט פנימה ולשאול:
מי יושב כאן איתי – אבל לא מרגיש חלק?

כי שייכות היא לא נוכחות. היא חיבור.
והיא מתחילה – כשמישהו בוחר לשים לב.

The post קיר חברתי שקוף – כשאתה בפנים, אבל מרגיש לבד first appeared on המפת״ח למעורבות בקהילה.

The post קיר חברתי שקוף – כשאתה בפנים, אבל מרגיש לבד appeared first on המפת״ח למעורבות בקהילה.

כולנו מכירים את הרגע הזה שבו משהו מציף –
הלב דופק, המחשבות מתערבלות, המילים נעלמות.
וברגע הזה… כל תגובה עלולה לשפוך עוד שמן למדורה.

אז מה עושים לפני שמדברים, מסבירים או מגיבים?
מווסתים את הגוף – כדי שהרגש יתייצב.

במפת"ח פיתחנו כלי פשוט וזכיר, שיכול לשמש כל אחד ברגע של הצפה:

מודל נתר"מ – נשימה, תנועה, ריח, מגע
כי כשהגוף מקבל – הלב נתרם מחדש.

• נ – נשימה

• ת – תנועה

• ר – ריח

• מ – מגע

המודל הזה לא רק מווסת. הוא גם מחזיר תחושת שליטה, עוגן, קצב.
כי כשאנחנו מתחילים מ־נתר"מ – אנחנו נתרמים. וגם מי שסביבנו.

The post כשהרגש גולש – הגוף נתרם first appeared on המפת״ח למעורבות בקהילה.

The post כשהרגש גולש – הגוף נתרם appeared first on המפת״ח למעורבות בקהילה.

משחק זה לא רק תחביב – זה מרחב ללמידה, קירוב, והתנסות.

משחק – כלי ברור עם חוקים
משחקיות – גישה חופשית, חקרנית
מִשְחוּק – הפיכת תרגול יבש למשימה חווייתית

למה זה חשוב?

כי ילדים (וגם מבוגרים!) שלא מתחברים למילים – מגיבים דרך חוויה.
ומי שמתקשה ביוזמה – מצליח דרך לוח, תורות, הפתעות.
במפת"ח, המשחק הוא לא ה"פרס" – הוא הדרך.

אז… רוצה לשחק איתי?
כי כל סיפור טוב – מתחיל בשאלה פשוטה אחת.

The post כל סיפור מתחיל בשאלה: רוצה לשחק איתי? first appeared on המפת״ח למעורבות בקהילה.

The post כל סיפור מתחיל בשאלה: רוצה לשחק איתי? appeared first on המפת״ח למעורבות בקהילה.

הוא שותק. היא כועסת. הם מתרחקים.
ולפעמים – הם פשוט לא שם.
אבל גם אז – הם מדברים. רק בשפה אחרת.

במפת"ח אנחנו מזכירים לעצמנו שוב ושוב:
דיבור הוא רק ערוץ אחד של תקשורת – לא תמיד העיקרי, ובטח לא תמיד המדויק.
יש ילדים שמדברים רק כשבטוחים שלא יצחקו. יש כאלה ששותקים כדי לא להכאיב.
ויש ילדים, שדווקא ברגעים שבהם הם מתפרצים, בורחים או שותקים – בעצם צועקים "רק תראו אותי".

איך מפענחים את המסר שמאחורי ההתנהגות?

• התוקפנות היא לפעמים בקשה להסדרה

• השתיקה היא לעיתים פחד מטעויות

• ההימנעות היא סימן לחוסר ביטחון – לא לחוסר עניין

• ולפעמים, שקט מדבר בשפה של לב

תקשורת היא לא רק השאלה: "מה אמרת?"
אלא גם – "מה הרגשת?"
וכשאנחנו מפענחים את השפה הלא מדוברת – אנחנו באמת שומעים את הילד. גם כשהוא לא אומר מילה.

The post למה ילדים שותקים בבית הספר – ואיך לגרום להם לדבר? first appeared on המפת״ח למעורבות בקהילה.

The post למה ילדים שותקים בבית הספר – ואיך לגרום להם לדבר? appeared first on המפת״ח למעורבות בקהילה.

כולנו נולדים לתוך סיפור – אבל לא כולנו יודעים איך להמשיך אותו.
בין שתיקות וסיפורים, בין ערכים שעוברים בשולחן שבת לבין זיכרונות שחרוטים בתמונות – נוצרת זהות. משפחתית, אישית, חינוכית.

מה נשאר מאחור? מה הולך איתנו קדימה?
זו השאלה שבלב סדנת "שושלות" שלנו – סדנה ייחודית שנולדה מתוך המפת"ח, ומיועדת להורים שרוצים לעצב יחד חזון חינוכי משפחתי.

הסדנה משלבת:

• שיח עומק זוגי על ערכים ומורשת

• תרגילים ויזואליים להמחשת דינמיקות משפחתיות

• בניית מפת ערכים וכתיבת משפט זהות משותף

כי משפחה – זה לא רק מי אנחנו.
זו גם בחירה אמיצה איך נהיה.
וכשיש חזון – יש עוגן. יש דרך. ויש שפה פנימית שלא הולכת לאיבוד, גם כשקצת סוער בחוץ.

The post משפחה זה לא דנ״א – זה דיאלוג נבנה first appeared on המפת״ח למעורבות בקהילה.

The post משפחה זה לא דנ״א – זה דיאלוג נבנה appeared first on המפת״ח למעורבות בקהילה.

למה כל כך קשה לנו להגיד "לא"?
כי גדלנו להאמין שוויתור = נחמדות. שזרימה = הכלה.
אבל לפעמים, דווקא הרצון לא לאכזב – גורם לנו לאכזב את עצמנו.
אנחנו אומרים "כן" כשהלב צועק "לא", מחייכים כשמשהו מציק, משתתפים כשאנחנו עייפים.

החדשות הטובות: אפשר להציב גבול – מבלי לשבור את הגשר.
זה לא קסם, זו מיומנות. ואנחנו כאן כדי לתרגל אותה.

הנה 4 דרכים יצירתיות לתרגל "לא" שנשמע כמו "אני חשוב לי":

• שיטת ההשתקפות: להחזיר את הבקשה – ואז להציב גבול אישי.

• שאלת-הפוך: לבדוק מה היינו מרגישים אם מישהו אחר היה עושה זאת במקומנו.

• משפט עם 'וגם': להציב גבול, לצד הבנה.

• תרגול במראה: ללמוד לשדר ביטחון גם כשאומרים "לא".

להציב גבול זו לא התרחקות – זו דווקא קרבה מהצד הבוגר של הקשר.
מי שמקשיב לעצמו – מזמין גם את הסביבה להקשיב אליו באמת.

The post איך אומרים 'לא' בלי לאבד את ה'כן'? first appeared on המפת״ח למעורבות בקהילה.

The post איך אומרים 'לא' בלי לאבד את ה'כן'? appeared first on המפת״ח למעורבות בקהילה.

 חרדה חברתית יכולה להיראות מבחוץ כמו "שקט", "סגירות", או "חוסר עניין".
אבל מבפנים – זה כמו סערה שלא נגמרת.

הלב דופק מהר
הפה מתייבש
המחשבות רצות: "מה יגידו עליי?", "מה אם אני אטעה?", "אני לא שייך…"

אם זה מרגיש מוכר – אתה לא לבד.
חרדה חברתית משפיעה על מיליונים – והיא ניתנת לשינוי.

כמה דברים שיכולים לעזור:

1. נשימה לפני תגובה – תרגול של עצירה, נשימה, ואז פעולה.

2. הדרגתיות – להתחיל במצבים קטנים, עם אנשים בטוחים.

3. שיקוף עצמי חיובי – לכתוב כל ערב 3 הצלחות קטנות מהיום.

4. תמיכה מקצועית – לא חייבים לעבור את זה לבד.

במפת"ח – אנחנו לא "מרפאים" חרדה.
אנחנו בונים דרך לצידה.
והדרך הזו – מתחילה בצעד אחד אמיץ.

The post כשהלב רוצה לצאת – אבל הפחד עוצר first appeared on המפת״ח למעורבות בקהילה.

The post כשהלב רוצה לצאת – אבל הפחד עוצר appeared first on המפת״ח למעורבות בקהילה.

  שמיעה – כולנו שומעים.
אבל כמה מאיתנו באמת מקשיבים?

הקשבה אמיתית היא אחת היכולות הכי נדירות – והכי מחברות.

הקשבה זה לא רק לחכות לתור שלך לדבר.
זו היכולת להיות שם. באמת. בלי לתכנן מה תגיד אחר כך.
זו סקרנות אמיתית למה שהשני מרגיש, חווה, מנסה להגיד – גם אם זה קשה לשמוע.

תרגיל קטן ליום שלם:
כשמישהו מדבר איתך היום – נסה לא לקטוע.
אל תענה מיד.
פשוט… תקשיב.

ולבסוף שאל: "רוצה לשמוע מה אני חושב על זה?"
אתם תופתעו כמה אנשים רק חיכו שיקשיבו להם באמת.

The post שמיעה זה ביולוגי. הקשבה – זה אנושי. first appeared on המפת״ח למעורבות בקהילה.

The post שמיעה זה ביולוגי. הקשבה – זה אנושי. appeared first on המפת״ח למעורבות בקהילה.

שַׁוָּה, בְּנִי, הֲוָה יְקִירִי,
זֶה אֶרֶץ אֲרוֹנוֹת;
הגרמני זורע אותם בכל מקום
ויזרע אותם שוב;
כל הדרכים מובילות לבאבי יאר,
ואין חזרה;
אבינו הלך לאורך הגיא –
עמו כבה אורנו;
שקט, בני, שקט, יקירי,
שקט בכי שלך –
בכל זאת –
דמעות יתום – התליין לא יבין;
לים יש חופים;
רק הצער שלנו הוא חסר גבולות
וחסר גבול –
אין לו חופים.

זהו השיר הראשון שמיכאל אשכנזי כתב בארץ, אחרי שעלה מברית המועצות בשנת 1987. שיר שמספר את הכאב שאין לו גבולות, את ההיסטוריה שהוטבעה בגורלנו, ואת הצער שאי אפשר לכלוא בחופים של זמן ומקום.

מיכאל הוא לא רק מחבר השיר הזה – הוא גם האדם הראשון שאימנתי מאז שהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, כחונך בעמותת אנוש. מאז, עברו שנים רבות, אך הדרך שלנו הצטלבו שוב. היום, מיכאל מקדיש את חייו להנצחה, עובד בהיכל השמות ביד ושם, ורואה בכך שליחות: לכל איש יש שם, לזכור ולא לשכוח אף אחד.

ביום השואה, אנחנו לא רק מתאבלים – אנחנו זוכרים.
זוכרים את הקולות שאינם, את השמות שנלקחו, את הסיפורים שלא סופרו.
ואנחנו מבטיחים – לא לשכוח, לא לתת לשתיקה להשתלט, להמשיך לזכור ולספר.

יהי זכרם ברוך.

The post פוסט ליום השואה – לזכור ולא לשכוח first appeared on המפת״ח למעורבות בקהילה.

The post פוסט ליום השואה – לזכור ולא לשכוח appeared first on המפת״ח למעורבות בקהילה.

אנחנו לא מתחילים מההתחלה. אף פעם. כל אחד מאיתנו נולד לתוך סיפור שכבר נכתב – משפחה, זיכרונות, ערכים, בחירות, שתיקות. חלקם נאמרו מפורשות, אחרים שוכנים בשוליים של תצלום ישן, בבישול מסוים, במילה שנאמרת באותו טון פעם אחר פעם. זו המורשת שלנו – לא כעבר נעול, אלא כקו שממשיך להיכתב.

דווקא בתוך מציאות עמוסה ורוויית שינויים, המורשת הופכת לעוגן. לא כזה שמעכב אותנו, אלא כזה שמאפשר תנועה מתוך יציבות. כשיש שפה ערכית ברורה, יש קו מנחה שמחזיק את המשפחה גם כשקשה. לא מדובר רק בזיכרון – אלא בבחירה מודעת של מה אנחנו לוקחים איתנו הלאה, מה ראוי להתחדש, ומה הגיע זמנו להתמוסס.

המקום שבו העוגן הזה מקבל צורה חיה, הוא ברגע שבו הורים עוצרים ושואלים: מהו החזון החינוכי שלנו? לא מה החברה מצפה, לא מה הספרים מכתיבים, אלא מה באמת חשוב לנו. מהו סל הערכים שילווה את ילדינו, מהו הסיפור שנרצה שיידעו לספר גם כשהם בעצמם יהפכו להורים.

בדיוק מהמקום הזה נולדה סדנת "שושלות" של המפת"ח למעורבות בקהילה – סדנה אינטימית, חווייתית ומעוררת השראה, שנועדה לסייע להורים לעצב יחד חזון חינוכי משפחתי ברור, מגובש ואישי. הסדנה משלבת עבודה זוגית עם יצירה חזותית, כלים סימבוליים עם שיח עומק, ובעיקר – מייצרת תהליך שבו מורשת המשפחה מקבלת ביטוי חדש, עדכני, חינוכי.

כשהחזון מתגבש, ההשפעה כבר לא מקרית – היא עקבית, נוכחת, מחזיקה בתוכה את העבר, מכבדת את ההווה ומכוונת אל העתיד. הילד לא רק לומד ערכים – הוא חווה משפחה שיש לה עמוד שדרה ערכי משותף.

כי בסופו של דבר, המורשת שאנחנו בוחרים להעביר הלאה, היא לא מה שנשמר – אלא מה שחי. היא לא רק הסיפור של מי שהיינו, אלא תמרור בשביל מי שאנחנו רוצים להיות. וכשיש עוגן כזה – ההשפעה כבר לא שאלה של מזל, אלא של משמעות.

The post לא סתם משפחה: כשערכים מקבלים שם, סמל וסיפור first appeared on המפת״ח למעורבות בקהילה.

The post לא סתם משפחה: כשערכים מקבלים שם, סמל וסיפור appeared first on המפת״ח למעורבות בקהילה.