השאירו כאן פרטים ונחזור בהקדם!

פוסט שנכתב בהשראת אמא שכתבתי לה בפייסבוק 

יש ימים אני מרגישה אשמה.אשמה הילד שכל כך חיכיתי לו נולד ככה. מרגישה שאני זאת שפגעתי בו כי אולי אם הייתי נחה יותר, אוכלת בריא יותר, שומרת על הריון יותר,  שומרת על עצמי יותר…בעצם עושה את הכל יותר הוא לא היה יוצא ככה עם בעיות. קשה לי להתנתק מההרגשה שאולי שעשיתי משהו לא בסדר. לפעמים חברים שלי באים לבקר עם הילדים שלהם. אני לא יכולה להימנע מהשוואות מול הבן שלי. זה בסדר לקנא מהילדים של החברים ? אחד הילדים של החברים שלי בן שנה וחצי וכבר מדבר והולך ועושה הכל. והילד שלי ממש לא. הפער גדול ומורגש. ואילך אני מול זה? קשה לי, קשה לי כל כך והלב שלי נחמץ ונמחץ חזק חזק ואני מרגישה שבורה. בן בכור שלי, אהבת חיי, חיכיתי לך שנים אז מה עשיתי לא בסדר ? למה דווקא אתה ? מה עשיתי ?
אמא יקרה, את נמצאת 'בתחנה' שכל הורה לילד מיוחד עבר בה. כן, גם הקנאה. חשוב לזכור שהורות, ולא משנה מאיזה סוג, תמיד מלווה ברגשות אשם. אבל עם אשמה לא עושים הורות טובה והשאלה איפה עוצרים?  מבחינת המחקר בנוגע לאוטיזם, יש הרבה יותר שאלות מאשר תשובות. יותר מזה, לרובן אין באמת משמעות למה יקרה ויהיה איתו בעתיד. אלו שאלות שמכניסות אותך ללופ אינסופי ששואב וסתם יבזבז לך אנרגיה, למה לך ? מניסיוני המקצועי לאורך השנים, הכי טוב עבור הילד שלך יהיה להתמקד  בעתיד שלו, וליתר דיוק ביכולות והמיומנויות של עצמאות (לדעת לעשות דברים לבד) ואוטונומיה (לדעת מתי להפעיל אותם), הילד שלך היה ונשאר נסיך אמיתי ויש המון ממה להינות ממנו ומחווית ההורות שלך מולו ועבורו.  .

שתפו את המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב print
Print

צור קשר

בלוגים נוספים