השאירו כאן פרטים ונחזור בהקדם!

ההבדל בין רגישות לרגשנות/גילי קימור

רגישות היא תכונה מבורכת. לרגישים איכפת מהאנשים סביבם. הם שמים לב לדברים הקטנים ביותר ומשתמשים בהם ליצור קשר. הם אלו שישאלו אותך למה לפתע "כבית" ואיך אפשר לעזור? הם יתהו איך הרגשת ש…
הם אלו שיביאו לך משהו שהזכרת לפני חודש כי הם זוכרים. כי איכפת להם ממך והם התאימו את עצמם בלי לוותר על עצמם.
הם אלו שידעו להציב גבולות בריאים. הם ידעו את ההבדל בין לתמוך בכם באמפתיה ובסימפתיה לבין לחוש הזדהות כואבת וחולה ואף לנסות להשתלט עליכם. הם יודעים לדעת איפה אתם מתחילים ואיפה הם נגמרים.
הם יודעים לשחרר. הם יודעים לא לקחת אישית אם לא מקיימים את העצות שלהם. הם יודעים לתת לך מה שאת זקוקה לו באותו רגע ולעשות הפרדה בין מה שאת רוצה למה שהם רוצים. הם אפילו יודעים קצת להתאפק אם מה שהם רוצים באותו רגע בגלל שהם קוראים את המצב. אגב, ממש קשה להתאפק.
הרגישים תמיד שואפים להיות טובים יותר ולכן הם נותנים לעצמם ולאחרים ביקורת בונה אבל לא קטלנית. דחיפה קדימה ולא משפט עם כיתת יורים.
הרגישים יודעים לתת מחמאות שבאמת רואות את האדם שמחמיאים לו. לא מחמאות שטחיות ופיזיות שנשמעות מוגזמות מביכות ולא אמינות. בקיצור הם יודעים לאהוב!
ובאשר לרגשנים… אתם מכירים אותם יותר מידי טוב.
הם רגישים… לעצמם. הם קודם כל רואים את עצמם בסיטואציה ומבטאים ובעצם שופכים מה שהם מרגישים. זה לא בהכרח מתוך אגואיזם, אלא מתוך אי ידיעת גבולות, חולשה וחוסר ביטחון.
הם עלולים להעיק בצרות שלהם על אחרים. הם עלולים להיעלב אם לא נשמעים לעצתם. כי איכפת להם והם חושבים שהם יודעים הכי טוב מה יעזור לכם. בנוסף הם רוצים את התפקיד בחיים שלכם. הם נלחמים להראות שהם תורמים לכם כי אחרת הם פוחדים שתנטשו אותם.
הרגשנים לא באמת יכולים לקיים יחסים בריאים כי ההערכה העצמית והביטחון העצמי שלהם נמוכים מאד. מי שהוא דלי כמעט ריק לא יכול להשקות אחרים. הרגשנים לא אוהבים את עצמם מספיק, כדי לאהוב אחרים באופן שלם בריא ומכיל. איך הם יכילו אחרים כשהם מתקשים להכיל את עצמם?
הרגשנים שופטים לחומרה את עצמם ואת האחרים. הם זקוקים למבנה יציב נוקשה אחרת הם עלה נידף. לכן, הם עלולים לתת ביקורת קטלנית בלי להתכוון למשהו רע. הם רוצים לעזור לאחרים ולעצמם ולא באמת יודעים איך.
הרגשנים מתייסרים מכל טעות. הם מכירים יפה מאד את החרדה. החרדה היא "החברה" הכי קרובה שלהם והפחד להיפגע משתק אותם כי כל מכה עלולה להיות קטלנית.
רגשנים הם רגישים שלא מצאו מספיק אור כדי לפתח חוסן ראוי. אני לצערי לא רגיש כפי שאני רוצה להיות אלא רגשן. הייתי בטיפולים פסיכולוגיים שלא באמת סייעו לי לשנות את עצמי.
למעשה רק בשנתיים האחרונות החלטתי סופית שאני רוצה ויש לי זכות לחיות. בעיקר בגלל שאני משורר ואת השירים שיש לי לתרום לעולם רק אני יכול לתרום.
אני יודע לקבל אהבה ואני מאד מסור בלתת אהבה אך העוצמות שלי חזקות. אולי אפילו לא מתאימות לעולם הזה. טרם פגשתי מישהי שהייתה שמחה לקבל ממני אהבה לאורך זמן.
אני מתקשה לקבל שינויים. לדוגמא הייתי עם בת זוג שלוש שנים. שנה וחצי מתוכן האקט של חיזור הייתי נותן לה באופן ספונטני בהרבה הזדמנויות פרחים סגולים הצבע האהוב עליה. במשך שנה וחצי זה עבד. זה היה אחד המפתחות שלי ללב שלה. היא חגגה מהפרחים הללו לאורך השנה וחצי הללו.
היא הייתה מאושרת: "איך החבר שלי השקיע בי איך אני מרגישה אישה. איך אני מרגישה נחשקת." היא הייתה מתנשקת איתי בסערה אחרי כל מחווה ספונטנית כזאת. קטפתי לה או קניתי לה פרחים סגולים מתי שהתחשק לי. לא היו זמנים קבועים. לא חיכיתי ליום השנה. פשוט הרגשתי את זה ועשיתי את זה. כך זכיתי לראות את החיוך שלה ולקבל נשיקה שנראתה כמה היא אוהבת אותי.
אבל באמצע השנה השניה שלנו זה השתנה בהדרגה. במקום חגיגה ונשיקה קיבלתי רק חיוך קלוש כשהבאתי לה פרחים סגולים. לאחר מכן, בשנה האחרונה, התהפכה ההתנהגות. בת זוגי הייתה רואה את הפרחים שואלת אותי: למה אתה מבזבז עלי שוב זמן וכסף? מה אני אעשה עם הפרחים הללו? הם ימותו עוד יומיים…
כששאלתי אותה: מה כן יעבוד? במה להחליף את המחווה הזאת? קיבלתי את התשובה: "לא יודעת" ואז הייתי מתרגז. "אם את לא יודעת איך אני אדע? אני רוצה אותך אני רוצה לעשות את התפקיד שלי כבן זוג טוב עבורך זו החובה שלי". כשהיא השתנתה בלי לדעת להסביר לי למה ומה יעבוד עכשיו? הרגשתי נבגד. הרגשתי שנשלחה ממני האפשרות להיות בן זוג טוב. כמובן הפרחים הסגולים הם רק דוגמא אחת.
גילוי נאות הרגשנות הובילה אותי ביחסים הללו לחרדה. החרדה הזאת הוציאה ממני תוקפנות לעיתים, כשלא הבנתי איך לפתור מול בתיה חריקות בתקשורת. כמובן, העובדה שחשתי חרדה לא מצדיקה את התגובות שלי שלעיתים היו לא פרופורציונליות ומוטעות. למעשה, הרגשנות שלי היא חלק מהסיבה שאני נמנע מזוגיות בשנים האחרונות.
אז איך הופכים מרגשן להרגיש באמת? אין לי מושג. אבל עד אז… אעשה את המיטב וכניראה אסבול.

שתפו את המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב print
Print

צור קשר

בלוגים נוספים